החלטה בתיק ת"א 6348/04

1.         בקשה לעיכוב הליכים בעקבות תיקון מס' 7 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952 (להלן: "התיקון" או "החוק"). העובדות שבבסיס בקשה זו אינן שנויות במחלוקת, והמחלוקת בין הצדדים הינה משפטית גרידא ונוגעת לשאלת פרשנות המילים "החלו בשמיעת הראיות" שבסעיף 3 לתיקון.

השתלשלות ההליכים

2.         ביום 26.8.04 הגישו התובעים תביעה נזיקית נגד הנתבעת - מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת"), בגין פגיעתם בעקבות אירוע ירי שבוצע על ידי כוחות הביטחון אגב פעילות מבצעית בבית לחם, בתאריך 25.3.03. כתב הגנה הוגש בתאריך 4.1.05 וביום 21.2.05 התקיים קדם המשפט הראשון בתיק. במהלך קדם המשפט הסכימו הצדדים על מינוי מומחים רפואיים בתחום הכירורגיה והאורתופדיה מטעם בית משפט, בית המשפט אישר לתובעים לצרף גם חוות דעת פסיכיאטרית מטעמם וניתן צו הדדי לגילוי מסמכים ולמתן תשובות לשאלונים. ביום 20.6.05 התקיים קדם משפט נוסף, ובמועד זה היו בפני בית המשפט חוות הדעת של שני המומחים אשר מונו על ידו. בית המשפט הורה לתובעים להגיש את חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעמם והורה לנתבעת להגיש חוות דעת נגדית. חוות דעת אלו מטעם הצדדים טרם הוגשו וטרם נקבע מועד להוכחות.

בתאריך 10.8.05 פורסם ברשומות תיקון 7 לחוק. בסעיף 5ג(א) לחוק נקבע כי על אף האמור בכל דין, אין המדינה אחראית בנזיקים לנזק שנגרם באזור עימות בשל מעשה שביצעו כוחות הבטחון. סעיף 3(ב) לתיקון קוצב לשר הביטחון שישה חודשים מיום פרסומו של החוק, להכריז על שטח כעל אזור עימות. סעיף 3(א) לתיקון קובע כי ההוראה הנ"ל תחול על מעשה שארע ביום 29.9.00 ואחריו, למעט מעשה שבשלו הוגשה תובענה והחלו בשמיעת הראיות בה לפני מועד פרסומו של חוק זה (10.8.05).

לאור האמור, הגישה הנתבעת ביום 8.9.05 בקשה לעיכוב הליכים עד לפברואר 2006 - אז ייוודע האם בית לחם הוכרזה כאזור עימות. הכרזה על בית לחם כאזור עימות, תגרור בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף.

טענות הצדדים

3.         אין חולק כי במידה ותוכרז בית לחם כאזור עימות, תיפול התביעה לגדרי החוק מבחינת טיבה ומועדה. השאלה העומדת לדיון הינה האם בנסיבות המקרה שלפנינו - הגשת חוות דעת מומחים שמונו ע"י בית המשפט - יש לומר כי בית המשפט החל בשמיעת הראיות. תשובה חיובית לשאלה זו, תאיין את הצורך בדיון בבקשה לעיכוב הליכים, היות וממילא מסייג התיקון את תחולת החוק לגבי תביעות התלויות ועומדות בבית המשפט אשר כבר הוחל בהן בשמיעת ראיות.

לטענת הנתבעת, למונח "תחילת שמיעת הראיות" אין פרשנות אחידה, אלא כזו המשתנה בהתאם לנסיבות ולחיקוק אליו הוא מתייחס. ההלכות שנקבעו בנוגע לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לפיהן הגשת חוות דעת של מומחה רפואי לתיק בית המשפט משמעה תחילת שמיעת הראיות, אינן רלוונטיות לענייננו. ראשית, חוק הפיצויים דן בסוגיה ספציפית של פיצויי תאונות דרכים ואינו דן בתביעות נזיקין רגילות. חוק הפיצויים מתאפיין בקיומה של אחריות מוחלטת, לעומת חוקי הנזיקין הכלליים, וביניהם חוק הנזיקים האזרחיים, הדן גם בשאלת האחריות. מינוי מומחה רפואי בתביעות נזיקין בהן עולה גם שאלת האחריות, נעשית לכל היותר מתוך מטרה לייעל את הדיון ללא קשר לשלב הדיון. שנית, חוק הפיצויים הינו חוק סוציאלי שבא להיטיב עם האזרחים, לעומת חוק הנזיקים האזרחיים, אשר תכליתו למנוע כליל זכות תביעה בגין תביעות הנוגעות לאזור העימות. מעבר לכך, על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), נתונה לצדדים הזכות לחקור את המומחה מטעם בית משפט ובענייננו, טרם הגיע הדיון לשלב בו על הצדדים לנקוט בעמדה כלשהי ביחס לחקירת המומחים.

לטענת התובעים, הלכה מושרשת היא, כי חוות דעת מומחים אשר הוגשה בהסכמה על פי החלטת בית המשפט הינה בגדר ראיה והגשתה הינה בבחינת תחילת שמיעת הראיות. התיקון עוסק בתביעות נזיקין נגד המדינה, בהן נזקו של התובע וגובה הפיצוי תלוי בגובה הנכות הרפואית שנגרמה, ולכן לחוות הדעת הרפואיות יש משקל ראייתי משמעותי ביותר לצורך הכרעה בהליך כולו. אמנם, ניתן להזמין את המומחה לחקירה, אך הזמנת המומחה כאשר הוא מונה מטעם בית המשפט אינה דבר שבשגרה, ובכל מקרה אין דין חוות דעת כדין תצהיר עדות ראשית, וקיומה אינו מותנה בחקירת מגישה. חשיבות מיוחדת נודעת למקרה שלפנינו, בו התיקון לחוק שולל זכות יסוד של התובעים לפיצוי, ולכן יש לפרש את הוראת החוק בצורה דווקנית ומצמצמת ואין להקיש מההלכות הנוגעות בשאלה זו בהקשר דיוני.

המסגרת הנורמטיבית

4.         הביטוי "מועד תחילת שמיעת הראיות" אינו ייחודי לחוק זה, ושאלת פרשנות הביטוי נידונה לא פעם על ידי בית המשפט. עיקר הדיונים סביב שאלה זו נדונו בהקשר של סעיף 6ב לחוק הפיצויים, לגביו נקבע כי הגשת חוות דעת לבית המשפט מהווה תחילת שמיעת הראיות (רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו יאיר, פ"ד מז (4) 89 (להלן: "טטרו")).

סעיף 6ב קובע כי אם נקבעה לפי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק הפיצויים, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק הפיצויים. בעניין טטרו, מינה בית המשפט מומחה רפואי על פי חוק הפיצויים וחוות דעתו הומצאה לבית המשפט. לאחר הגשת חוות הדעת לבית המשפט אך קודם שהחלו הצדדים בהבאת עדיהם וראיותיהם האחרות, נקבעה בינתיים דרגת נכות על ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. השאלה שעלתה היתה, האם הגשת חוות דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט משמעה תחילת שמיעת הראיות בתיק. בית המשפט קבע כי הגשת חוות הדעת, הגם שהיא ניתנה על ידי מומחה שמונה על ידי בית המשפט, משמעה תחילת שמיעת הראיות. בית המשפט הוסיף ואמר כי:

"הבאת ראיות בהליך אזרחי כוללת הבאת ראיות בכתב (ראה תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי). חוות דעת של מומחה רפואי שהתמנה על ידי בית המשפט כמוה, עם התקבלה בתיק בבית המשפט, ככל ראיה אחרת. אין זו אמנם ראיה מטעם בעלי הדין. אך כבר נקבע לגבי חוות דעת, שהוכנה על ידי מומחה רפואי שהתמנה על ידי בית המשפט במסגרת סמכותו למנות מומחה כזה לפי פרק יא' לתקנות סדר הדין האזרחי וזו הומצאה לתיק בית המשפט, שיש לה מעמד מיוחד כראיה אם גם ראיה שאינה של מי מבעלי הדין, ובעלי הדין רשאים לחקור את המומחה הרפואי על האמור בה" (שם, בעמ' 97-98).

ברע"א 118/02 ש.גוזלן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו (4) 631 (להלן: "גוזלן"), נדונה סוגיה זו בהקשר של תקנה 8(ג)(2) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987, הקובעת כי בעל דין יהיה פטור מתשלום המחצית השניה של האגרה, אם ההליך בוטל, נמחק, נדחה או נסתיים בפשרה, או באופן אחר, לפני שהוחל הדיון בו. המונח "דיון" מוגדר בתקנה 1 לתקנות האגרות כ"שמיעת ראיות בעל פה או שמיעת טענות הצדדים אם אינם מביאים ראיות, ולמעט דיון בישיבת קדם משפט ראשונה". במקרה האחרון, מינה בית המשפט בישיבה המקדמית מומחה מטעמו, חוות הדעת הוגשה והתקיימה ישיבה בה נחקר המומחה על חוות דעתו. בית המשפט קבע כי עדותו של מומחה מטעם בית המשפט היא ראיה ככל ראיה אחרת, והעובדה שהיוזמה להבאתה לא באה מצדו של אחד מבעלי הדין עשויה אך להשפיע על דרך חקירתו הנגדית, אך לא לשלול את אופיה כראיה ( שם, בעמ' 634-635). משכך, מעת שהוגשה חוות הדעת והמומחה נחקר עליה, יש לומר כי החל הדיון.

ברע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מח (1) 639 (להלן: "דני"), בית המשפט דן בסמכותו להורות כי עד מסוים יקדים ויגיש תצהירו (תקנות 143(5) ו- 168). במקרה האחרון עלתה השאלה האם הגשת תצהירים בהוראת בית המשפט, משנה את סדרי הבאת הראיות. שם נקבע, כי מסירת תצהירים לפי הוראת בית המשפט עדיין אינה הופכת אותם לחלק מן הראיות אלא היא תנאי מוקדם להגשתם בשלב הבאת הראיות, לפי הסדר שנקבע בתקנות 158 ו-159 לתקנות.

בת"א (חיפה) 652/93 שאדי מנסור קעבנה נ' המינהל האזרחי, תק-מח 96 (3) 1988 (להלן: "קעבנה"), נדונה סוגיית תחילת שמיעת הראיות בהקשר של חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק היישום"). מדובר בתביעה של קטין פלסטינאי נגד המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון,  המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ומדינת ישראל בגין רשלנות רפואית של בית החולים הממשלתי בבית ג'אלה שבתחום הגדה המערבית. בעוד התביעה היתה תלויה ועומדת בבית המשפט, נתקבל חוק היישום. בסעיף 7 לחוק היישום נקבע כי  בית משפט לא ידון בתובענה נגד המדינה של מי שאינו ישראלי או תייר לישראל שעילתה מעשה או מחדל, חבות או התחייבות, שנעשו או שיסודן במסגרת תחומי האחריות או הכוחות שהועברו למועצה כמפורט בנספח III להסכם. בסעיף 8 לחוק היישום נקבע, כי האמור בסעיף 7 יחול גם על תובענה התלויה ועומדת בפני בית משפט ביום כניסתו לתוקף של חוק זה אלא אם כן הוחל בשמיעת ראיות בתובענה.

בתיק קעבנה, מונה מומחה רפואי בהסכמת הצדדים וחוות דעתו הוגשה לבית המשפט. פרט לכתבי הטענות, היו בתיק בית המשפט גם חוות דעת רפואיות מטעם התובע, ותשובות לשאלות הבהרה שנשלחו למומחה הרפואי מטעם בית המשפט. בית המשפט התייחס לפסקי הדין "טטרו" ו"דני" הנ"ל וקבע כי השאלה האם "הוחל בשמיעת הראיות בתובענה", יכולה לקבל תשובות שונות, על פי ההקשרים שבהם מדובר. יש לפרש את המונח האמור, על פי כוונת המחוקק בפירוש התואם את מטרתו ותכליתו של החוק, והפירוש אינו צריך להתיישב בהכרח עם פירושם של ביטויים דומים בחיקוקים אחרים הדנים בהקשרים אחרים ( שם, בעמ' 1990). בית המשפט קבע כי חוק היישום נחקק על מנת לקיים בדין את המתחייב מחתימת ההסכם בין ישראל לאש"פ. ההסכם איפשר את הקמת האוטונומיה הפלסטינית הבאה לידי ביטוי על ידי המועצה הפלסטינית, שישראל הכירה בה. המועצה האמורה, היא זאת הנושאת בזכויות ובחובות, בתחומים שהועברו לסמכותה, גם לגבי מעשים ומחדלים שקדמו להסכם, והיא תישא בזכויות ובחובות הכספיות הקשורים לכך. לכן נקבע בהסכם שכל התביעות של פלסטינאים, לגבי מקרים כאלו, יובאו לדיון בבתי המשפט הפלסטינאים בגדה המערבית וברצועת עזה, ולא יובאו לבתי המשפט בישראל ( שם, בעמ' 1991). לאור האמור, קבע בית המשפט כי כל ההליכים שננקטו נעשו במסגרת קדם המשפט, כדי להקדים למשפט בירור של המחלוקת במגמה לייעל את הדיון, על פי הסמכות הנתונה לבית המשפט בתקנות סדר הדין האזרחי, ולא במטרה לקבלן כראיה. קבלתן כראיה נועדה להיעשות מאוחר יותר לאחר תום קדם המשפט. משכך, ומשטרם נקבע מועד להוכחות אין לומר כי בהמצאת חוות הדעת של המומחה המוסכם, כבר עברה התובענה לשלב של שמיעת הראיות ( שם, בעמ' 1992).

5.         מן המקובץ עולה, כי הביטוי "תחילת שמיעת הראיות" יפורש על פי ההקשר אליו הוא מתייחס תוך פירוש תכליתי של החוק בו הוא מופיע. בפרשת "טטרו" ציין בית המשפט במפורש, כי פירוש הביטוי נעשה על רקע תכליתו של סעיף 6ב. בית המשפט הוסיף, כי עיקר תכליתו של הסעיף הוא, למנוע את הצורך במינוי מומחה רפואי לקביעת דרגת נכותו עקב התאונה, כשזו כבר נקבעה על פי כל דין, על ההוצאות והטירחה הנוספים שיגרמו על ידי כך. כשבלאו הכי נתמנה מומחה רפואי וזה הגיש את חוות דעתו בכתב, הסתמכות על סעיף 6ב כבר לא תשיג תכלית זו ( פס"ד טטרו, בעמ' 98-99).

כל שנותר לנו עתה הוא התחקות אחר כוונת המחוקק בתיקון לחוק, ומענה לשאלה האם ראוי ליישם את הלכת טטרו גם בענייננו. יוער, כי פסק דין גוזלן הנ"ל אינו רלוונטי לענייננו, משום ששם נידונה סיטואציה בה המומחה נחקר כבר על חוות דעתו. פסק דין דני גם הוא אינו רלוונטי משום שהוא דן בסוגיית הגשת תצהירים. בית המשפט בעניין דני סייג קביעה זו לסוגיה הספציפית שנדונה שם, וציין כי אין בקביעה זו כדי לגרוע מהלכות אחרות בסוגיות אחרות, שלעניינן יכול ויהיו קיימים שיקולים אחרים המצדיקים קביעה שעם הגשת מסמך או חוות דעת לתיק בית המשפט כבר החל שלב הראיות, כדוגמת הגשת חוות דעת רפואית לעניין סעיף 6ב לחוק הפיצויים ( פס"ד דני, בעמ' 643-644).

חוק הנזיקים האזרחיים

6.         כאמור, פרשנות הביטוי "תחילת שמיעת הראיות" תלויה בתכלית החוק בו הוא מופיע.

פרשנות תכליתית של טקסט היא מוסד משפטי המסייע לפרשן בהבנה הטקסט המשפטי. את התכלית מגבש הפרשן על יסוד נתונים בדבר רצונו של יוצר הטקסט - תכלית סובייקטיבית ורצונה של שיטת המשפט - תכלית אובייקטיבי. כאשר יוצר הטקסט הוא גוף קולקטיבי, התכלית הסובייקטיבית היא הרצון הקולקטיבי המשותף של גוף זה. רצון זה של היוצר הם הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציות אשר יוצר הטקסט ביקש להגשים. התכלית האובייקטיבית של טקסט משפטי הוא רצונו של היוצר הסביר, היינו, רצונה של השיטה. אלה הם הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציות אשר הטקסט נועד להגשים בחברה דמוקרטית. תכלית זו נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות. וכלשונו של הנשיא ברק: "אין היא פרי רצונו של יוצר הטקסט, היא פרי הקונסטרוקציה המשפטית המשקפת את צרכיה של החברה" (א. ברק "פרשנות תכליתית במשפט" (ירושלים, תשס"ג - 2003), בעמ' 155-156, 165, 195).

הכוונה הסובייקטיבית של המחוקק באה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת החוק, שם נאמר: